עמיחי רובין

עמיחי רובין,

בנם של בתיה וישי רובין, בן שלישי משמונה אחים ואחיות יליד העיר עכו.

מגיל צעיר עמיחי ניחן בלב טוב, תמיד חיוך מאיר מרוח על פניו. אמיתי, דעתן, עקשן וקשוח, לא מתבייש לעמוד על שלו. איש של אמת וצדק, אבל ידע לוותר לחבריו ולהיות רגיש אליהם. בשיחותיו עם חבריו העניק להם את מלוא תשומת הלב, כולל לחבר'ה הפחות מקובלים, בלי פוזות, תמיד בענווה גדולה.

בשנות התיכון למד בישיבה התיכונית הסביבתית בנוף הגליל ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבה הגבוהה 'בניין אריאל'. הוא למד בשיא הרצינות ובנה את קומתו הרוחנית. רבותיו סיפרו עליו שתמיד הקרין שמחה ועוצמת חיים.

​

לאחר ארבע שנים בישיבה התגייס לגדוד 51 של גולני .

עמיחי היה חייל מצטיין, נגביסט מצטיין, וייצג את החטיבה בתחרויות.

מתחילת המסלול נוצר קשר אמיץ בינו למפקדו שילה ראוכברגר. לאחר מסע הכומתה, העניק לו שילה את הכומתה שלו וייעד לו את תפקיד נגביסט החוד, צמוד לידו.

בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר עמיחי היה במוצב על גבול עזה, סמוך לקיבוץ כיסופים.

מתקפת הפצמ״רים החלה ב 6:30 בבוקר. עמיחי וחבריו קפצו לחדר האוכל ששימש כמרחב מוגן,

הם קפצו ללא ציוד, איך שהם. עמיחי היה יחף, ובידיו כמובן הנגב. בהתחלה חשבו שמדובר בהתקפת טילים ופצמ״רים רגילה אך לאחר כחצי שעה החלו לשמוע דיבורים בערבית וקולות ירי מסביב להם. האסימון נפל סופית כשטיל RPG נורה על דלת חדר האוכל.

אז הבינו שיש חדירה  של עשרות מחבלים. שילה המ"מ מתעשת מהר  ויחד איתו עמיחי.

שילה נעמד קרוב לכניסה של חדר האוכל ועמיחי ממש מול הפתח.

ביחד הם משיבים אש ופוגעים ברבים מהמחבלים. חילופי האש מנעו מהמחבלים להיכנס לחדר האוכל. החיילים במוצב נלחמו בעוז ובגבורה כששילה ועמיחי היו מגן אנושי לחבריהם ולמעשה מנעו אסון גדול הרבה יותר.

​

הקרב נמשך במשך כארבע שעות. במהלך הקרב עמיחי קיבל כדור בידו  והמשיך להילחם.

חטף כדור ברגל, וגם פציעה קשה זו לא מנעה ממנו להמשיך. החבר'ה הציעו לו להתחלף  והוא סירב בתוקף. בסופו של דבר עמיחי קיבל כדור בראשו ובאורח פלא וכוחות עילאיים הוא המשיך להילחם עוד כ-20 דקות עד שכוחותיו אזלו לו. חבריו שהחליפו אותו וידאו שהוא בהכרה עד שיגיע החילוץ.

החילוץ הגיע רק לאחר כ-6 שעות ועמיחי פונה לבית החולים הדסה עין כרם.

במשך יומיים הרופאים נלחמו על חייו. משפחתו עמדה מסביב למיטתו, ולמעשה נפרדה ממנו.

ביום שלישי כ״ה בתשרי נקבע מוות מוחי והמשפחה החליטה לתרום את איבריו.

חמישה אנשים קיבלו את חייהם מחדש. בזכות איבריו של עמיחי.

מלבד עמיחי ושילה, חמישה חיילים נוספים מהפלוגה נהרגו באותו היום, בזכותם ניצלו חייהם של חבריהם למחלקה ובזכות לחימתם העיקשת המוצב לא נפל וכך ניצלו גם היישובים הסמוכים לו.

לאחר מותו מצאו במחברתו אמירות שהעידו על האדם שהיה עמיחי ואולי גם הן מסבירות מה נתן לו את הכוח להילחם ככה.

"חייב רוח", כך כתב "לדעת מהשנייה הראשונה שלא משנה מה אנחנו הולכים לנצח"

ובפתק אחר "החלטה שאין גולנצ'יקית ממנה – החברים שלי לפני"

ומשפט נוסף – "לשים לב קודם כול לאדם שמולי בין אם חבר/מפקד/מדריכה ולהתייחס בכבוד"

עמיחי נטמן בהר הרצל,  בן 23 בנופלו.

​

לנצח עמ״י-חי